<h1>חבור התשובה להמאירי — שבר גאון מאמר א' פ"ז</h1>
<h2>דף יח:</h2>
לבאר בו היות ד' הצומות הנוסדים מימי קדם על צד היות בזכירת הצרות שאירעו בהם חלק מחלקי התשובה, בהיות האדם מתעורר בהם על צד הראוי לא על צד סגוף הגוף לבד מבלי כונה אחרת, ולבאר איך ראוי להתנהג בהם. כה אמר י"י צום הרביעי וצום הה' וצום הז' וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו [זכריה ח'], כוונת הנביאים והתורה בכמה מקומות להודיע היות המבוקש במין האדם ללכת בדרכים הממוצעים בעניני הנאות הגשמיות, כמו שביארנו במאמרו [קהלת ז'] למה תשומם, לא הוצרך לנטות לגמרי אחר הקצה האחרון זולת דרך רפואה אם הורגלה נטייתו אחר הקצה הראשון, ואז הוא צריך לעמוד כנגדו בהפך אל הקצה ההוא, ובלא זה ישוב אל הנקודה האמצעית, כי אם ישתדל אחר היותו בקצה, והתפרסם, שעם היות נפש האדם כוללת כל הגוף שהיא נחלקת לג' כחות עליונים, ר"ל שג' כחות נשפעים ממנה, יקראום החכמים הכח הנפש והכח החיוני והכח הטבעי, לכל אחד מהם יש יחס וערך עם אבר מיוחד, הכח הנפש עם המוח, והטבעי עם הכבד, והחיוני עם הלב, וישפע מכל אחד מהם כח באבר המיוחד לו לעבדו, וזה ענין ארוך אין כאן מקומו, אבל הצריך הנה הוא שכבר ביארנו על פעולות הכחות והכחות שהם כחום הטבעי היוצא מן הלב, ועל כן אמרו עליו שהמשביעו רעב והמרעיבו שבע [סוכה נ"ב ע"ב], רצה בזה שצריך להכניע התאוה ולהרעיבה ממה שיחייב לה טבעה ולהשיבה אל דרך ממוצע כפי מה שהתירה ממנו, ועל דרך זה רצה הנה במלת צמאה, כנסית העמים הקדומים אשר לא עברו במסורת הדרכים הדתיים, אבל ימשכו אחר טבעם כל אשר שאלו עיניהם לא נאצל מהם, והיא הגורמת להם הרעב והצמא, על דרך משביעו רעב, ואמר שזה שיצא מגדר הדרכים הדתיים ופורק מעליו עול מצוות מצד שלא נתקררה דעתו מן ההנאות ההשתמש בהם על הצורך ההכרחי, אבל סר מהר מן הדרך כאמרו [דברים כ"ט] אשר לבבו פונה היום וגו', וכוונתו להדבק עם מבקשי המותר מושכי עון בחבלי השוא, כבר נוסף גם הוא על שונאי השם ואת פושעים נמנה, ונמצאת הצמאה מתוספת מחסרון הרוה, ונתמלאה צור מחורבנה של ירושלם, ותהיה מלת רוה, פועלת והצמאה פעולה, ר"ל שזו מוסיפה וזו מתוספת, או נפרשנו כענין הגדלה וריבוי, שהתוספת יאמר אם על תוספת באי זו מדרגה, ואמר שצאתו מכלל הדת והשתתפו עם שאר האומות אשר היו בזמנים ההם אשר לא עברו במסורת ברית התורות, כאמרו אשר לבבו פונה היום מעם י"י אלהיו וגו', היה סבה להגדלת יראתם ולעילוי עבודתם, ואם זרים מעשיהם נכריה עבודתם, כי יחשבו היות זה לבחינתו הדרכים אי זה יכשר והוא לא כן ידמה, אבל היות התאוה קשורה בו ככלב, או נפרש מלת ספות מענין כליון, כלומר אחר נעבור דרכי הדת הרי אנו כשאר העמים שהזכרנו שהם ללא אלהי אמת וללא תורה, כמונו כמוהם כעמיו כעמי נאבד באבדם ונכלה בכלותם, ותהיה הרוה כלה עם הצמאה, ומלת למען ככל הפירושים הוא ענין סבה כאמרו [הושע ח'] כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרתו, וזהו גם כן ביאור ענין כליון במלת ספות נכון אצל אבי העזרי, אלא שהוא ביאר הפסוק על כחות הנפש, וקרא לדעתו כח הנפש המשכלת רוה אשר לא תמשך אחר התענוג, לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר סריס המלך הנאצל עליה, וקרא צמאה הנפש המתאוה, ואמר שזהו הענין עברו על דרכי הדת הוא סבה לאיש העושה זאת להיות חלק שכלו בכליון חרוץ כחלקי שאר הכחות, ויהיה מותרו מהם אין, הכל הולך למקום א' הולך וסוער בוער ומסתער מצד היות שבטו נמשך אחר תענוגי הגוף, עד שישוב לגמרי מטבע הגוף, על דרך מה שקדם לנו באמרו [בראשית ו'], לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר, שהכוונה בו שלא יעמוד הרוח בגוף זמן רב מפני שגם הרוח שב גוף ובשר, ששב מטבע הגוף והולך אחורנית עד ששב כבשר נער קטון, על דרך אמרם ז"ל [ב"ר פ' ל"ז אות ד'] על דרך צחות, אתמול אפרוח והיום ביצה.
נשוב לדברינו והוא שאפשר שנגזרה מלת שלום, ר"ל הענין, ר"ל שלות הגוף, מענין שלימות, כמו שנודע שבריאות הגוף ושלותו הכנה לנפש, כמו שהתבאר במקומות רבים, וזה יארע תמיד למלות, ר"ל היותם ענינים רבים נגזרים מענין אחד, ועכ"ז יאמר עליהם שנאמרו בשיתוף על צד ההרחבה, ויאמר גם כן שלום על תכלית השלימות, ומזה אמרו [מלאכי ב'] בשלום ובמישור הלך אתי, הנני נותן לו את בריתי שלום [במדבר כ"ה], כמו שאמר עליו [מלאכי שם] בריתי היתה אתו החיים והשלום, ומזה גם כן אמרו האמת והשלום אהבו, והוא שסמכה למלת אמת, והודיעם תחלה שאין כוונת התורה ברוב התעניות וסגוף הגוף אך להיותו הולך על הנקודה האמצעית, כבר אמרו ז"ל [תענית י"א ע"א] וכפר עליו מאשר חטא על הנפש [במדבר ו'], וכי על אי זו נפש חטא זה על שמנע עצמו מן היין והלא דברים קל וחומר ומה זה שציער עצמו מן היין כך מי שציער עצמו מכל דבר עאכ"ו, וכן לפי הפשט נראה ביאורו אזהרה על נטיית הקצה בלבד, ורצה בו וכפר עליו מאשר חטא וגו' כבר בנטותו אל הקצה הראשון עד שהוצרך לזה, או איפשר שהוא מוסב למניעת היין, כלומר וכפר(ה) היא הערה אל הרפואה, ורצה בו שמניעת היין שהוא הקצה האחרון תהיה רפואת מה שכבר נטה אל הקצה הראשון בו, הכונה בכל שאין הכונה רק מיצוע הדרכים, והוא הרמוז בו בגידול הפרע תחלה ובגלחו שערו אחר זה, והוא מאמר הנביא [זכריה ז'] האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים, ובא המענה שאין הכונה בהם רק להתעורר מתוך הנהגתם על מה שהוא מבוקש במין האדם, ומי יתן היות ימי הצומות משתה ושמחה וי"ט והאמת והשלום אהבו, שהוא המכוון בהם כמו שכבר קדם, נמצא א"כ שהכונה באלו התעניות הנגזרים על אבותינו ע"ה מימי קדם להתעורר בזכירת ענייני הצרות הקדומות עד שייראו מלפניו וישובו לשם תשובה שלימה, וכשלא תמצא בהם זאת הכוונה אבל שיתענו על צד המקרה ועל צד מצוה מלומדה אין רצון השם לדברי הצומות וזעקתם והוא אמרו [זכריה שם] כי צמתם וספוד בה' ובז' וכו' הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים וגו', כלומר מה לי בצומכם ובצעקתכם אם אינכם שמים על לב הכונה הרצויה, והזכיר הה' והז', אע"פ שהם ד' צומות, מפני שהם עקר החרבן, שבחמשי היה החרבן ובז' נהרג גדליה והיה החרבן שני, שכבר נשארו דלת העם שהשאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים וגדליה נהרג... מונח במקומו כי בג' בתשרי נהרג גדליה, וכן נזכר במסכת סופרים בא' בתשרי, אלא מפני שהוא י"ט קבעו התענית למחרתו.
ואמר הלא בהיות ירושלם וכו' קראתי ביד עבדי הנביאים ולא אביתם לשמוע, כלומר שאלו אביתם לשמוע לא חרבה הארץ, כמו שאמר והנגב והשפלה וכו' וכמו שאמר שההרים והמבצרים היו יושבים לבטח, רצה בכל זה שראוי להם להתבונן ולהכיר שעונותיהם הטו החרבן, ושלולי עונותיהם עדיין היו בקיומו, אם כן מן הראוי להם יום ענות נפשם לזכור מעשיהם הרעים ולהתעורר על מה שהשיגם העונש הגדול לחטאם, ואז ישובו לשם אולי יתעשת להם ולא יאבדו, לא שיחשבו היות הכונה בצומות ההם בסגוף הגוף לבד, אבל שורש הכוונה ויסודה הכנעת הלב ושבר גאון והערת דרכי התשובה. וכן אנו, האוחזים מעשה אבותינו להתענות על הדברים שאירעו לאבותינו בימים ההם בזמנים ההם, ראוי לנו שתהיה זכירתינו אותם על דרך זה, שתהא כונתינו לעורר לנו לבלתי אחוז במעשים הקודמים, ולהיות זכר הדברים האלה פתח לתשובתנו, שנזכור הדברים שאירעו להם ולנו על עונותיהם ומעשיהם הרעים אשר מעשינו עתה כמעשיהם, ובזה נתעורר הערה שלימה ונשוב להטיב ושב אל י"י וירחמהו, וכבר רמז זאת הכוונה באמרו [ויקרא כ"ו] והתודו את עונם ואת עון אבותם, ר"ל שיתודו עון אבותם אשר קדם את חטאם ואז ירצו את עונם, ועל דרך אמרם ז"ל [סוכה נ"א ע"ב] הגעו לשער המזרח הפכו פניהם למערב והיו אומרים אבותינו כשהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל י"י ופניהם קדימה ואנו ליה עינינו, לא שתהיה הכונה בזה לשבח את עצמם על עונותיהם של אבותם, חלילה, אבל הכונה לזכור חטאי האבות ושיזכרו בזכירתם אשר לקחו מיד י"י כפלים מכל חטאתם ויהיה זה סבה לשוב לעשות טוב, ולזה אמר [דברים ט'] זכור את אשר הקצפת את י"י אלהיך (בחורב) [במדבר], כלומר זכור מה עשיתם ואם יעשה לך דבר על זה, ולזה כוונו להעיר ולכתוב על ספר הדברים שאירעו לאבותינו בימים הללו אע"פ שעקר עניינם היה על חרבן היכל, כדי שנוסיף להתעורר לכפל הצרות ולרוב מה שאירע להם שבר על שבר הוה על הוה לסבת עונם וכבר אמרו ז"ל מדד במדה גדושה מודדין לו במדה גדושה, אמרו ז"ל [תענית כ"ו ע"א] על צום הד' ועל צום הה' שאירעו בכל אחד מהם ה' דברים, מהם שנודעו מצד מקראות ומהם לא נודעו אלא מדרך קבלה כמו שהתבאר בגמרא, אבל צום הי' לבד שבו סמך מלך בבל על ירושלם והביאה במצור ובמצוק, וכן ענין צום הז' שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבה גחלת הנשארה, ראוי להודות לשם על מה שגמלנו ולזכור נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו, נתעור[ר] בזה לדעת כי חסדי י"י לא תמנו, אבל עם רוב הצרות נבטח בשם להושיענו בתשובתינו ואף גם בהיותנו בארץ אויבינו לא יטוש י"י עמו, אבל על במות המעלה יעמידנו, כמה שרמז בשעבוד ראשון בנבואת מלאך י"י השלוח לעם בחר לנחלה לו הסנה בוער באשר והסנה איננו אוכל [שמות ג'], שזה בודאי רמז לעם השפל היה אש הצרות מתלקחת בשתי קצוותיו ותוכו לא נחר, ודרך תמה אמר מאמר נבואי אסורה נא ואראה וכו' מדוע לא יבער הסנה, וכבר באה השאלה איך בא בזה הלשון לא יבער אחר שכבר אמר והסנה בוער באש, והיה בראוי לומר מדוע לא נאכל הסנה, עד שפירשו קצת מישבי הלשון על מלת מדוע שהיא מוסבת לענין מה שקדם לומר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא, כלומר איך הוא על דרך זה שהסנה יבער ולא יכלה, ואמר דרך המשך הלשון בדרך תימה לא יבער הסנה, כלומר וכי אין האש מתלקחת בו, כי החושים יכזבו לפעמים, עד שהבין המראה מתוך נבואתו והוא אמרו ויקרא אליו וכו', והוא אמרו וירא אליו י"י בלבת אש מתוך הסנה כלומר מפנימיות הסנה, ומהסתר המשל מהמכוון בו נראה אליו החזון בשעבוד העם השפל, שעם היות בוער באש הצרות איננו אוכל, ובדמיון זה בא אצלי בדברי רז"ל בהגדה, כנסת ישראל יורדים לגיהנם וצדיקים שבתוכה נעשים סלמנדרא ואין אור של גיהנם שולטת בהם, כנה ענין גיהנם לרוב הצרות הכלליות המקיפות בנו ועם כל זה טוב י"י לנו, ואמר על דרך פלא על היותם בלתי כלים לרוב הצרות שנעשים סלמנדרא, והוא הרמוז בענין סנה, וכן בב' האותות שנצטווה בעשייתם הא' שוב המטה נחש, שהרמוז בו לדעת אבי העזרי ענין פרעה שהיה נוח להם תחלה בעוד יוסף חי ובהעדרו נתקשה והכביד עולו עליהם לכחש, והבטיחם שובו לשפלותו והכנעו להם בתחלה כמו שנכנע להם בסוף לעשות כל רצון משה וכל מצותו בהרחבה כאמרו [שמות י"ב] גם אתם גם צאנכם וכו' וברכתם גם אותי, וכבר ידעת ביאור כל המפרשים באמרו וברכתם גם אותי שכונתו בו לומר שיתפללו עליו, וכן ביאר המתרגם וצלו אף עלי, והנה לא בזה לדעתי לשון ברכה ולא לשון גם ולא לשון אותי, וביאור זה אצלי הוא שהוא תשובה למה שאמר אליו משה [שם י'] גם אתה תתן בידינו וכו', וזה שכבר ידעת חזוק לבבו וקושי ערפו מלשלח העם עד שהגיע למכת הארבה והתנדב להתיר הגברים ללכת, ובא אליו המענה שלא ילכו בלתי הנשים והטף והמקנה בנערינו ובזקנינו וכו', וחלף מהם, ובמכת החשך התנדב עוד להתיר הטף והנשים ואמר רק צאנכם ובקרכם יוצג וכו', ובא אליו המענה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות וכו', כלומר לא סוף דבר שלא תשאר ממקנינו פרסה אבל אתה תתן בידינו משלך, ולא רצה ועתה בהגיע אליו הבהלה נחפז להשיב לכל השאלות ביחד ואמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, כלומר כלם אנשים ונשים וטף, והיא התשובה על אמרם בנערינו ובזקנינו נלך, ואמר אחר כך גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם, והיא התשובה על אמרם גם מקננו ילך עמנו, ואחר כך אמר וברכתם גם אותי, והיא התשובה על אמרם גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, כלומר קחו גם משלי עד שתברכוני על המתנות שאתן לכם בצאתכם, או אפשר לפרש מלשון עשו אתי ברכה [מ"ב י"ח], והיא דרך גוזמא למהירות להוציאם, כלומר הקריבו קרבנותיכם ועשו מה שתרצו שלא אחלוק עליכם לא על שלכם ולא על שלנו אפילו תרצו להקריב גופי וחלבי ודמי לפני אלוהיכם הריני, ואמר זה דרך צחות ודבור מגוזם, ראה איך נכנע אחר הפלגת קושי ערפו וחוזק לבבו, והוא המשל שוב הנחש מטה בכפו, והוא שהבטיח בנבואתו על תוקף שעבוד ביום ההוא יפקוד י"י בחרבו הקשה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון [ישעיה כ"ז], ובאות הב' רמז על היות ישראל חפשים תחלה והתנגעו בצרת השעבוד ונצטרעה נפשם באמונות רעות והבטיחם שישובו כבראשונה, וכן אצלי הרמז באמרו [שמות י"ב] ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף, שהוא הרמז על היות העבודה שפלה כאזוב טובל רגלו על דרך משל בדם שונאיו, על דרך פעמיו ירחץ בדם הרשע [תהלים נ"ח] כמו שנודע בשחיטת הפסח שהוא רמז להכנעת מזלם בידינו כמו שקדם היותם עובדים למזל טלה, הכונה בכל הערה לדרכיו יתברך הן שנזכור הצרה בעת הצרות הן שנזכור בטול הגזירה ושאר עניני הנפלאות בעתן, וגם כן הערה שבידו להפסידנו בהמרותינו ולבטל הגזרות בשובנו אליו ולהשיב לאבלי ציון פאר תחת אפר, אבל המקשים עורף לא יתעוררו לשברם ולא יחושו לאבלם ולא יהיה עליהם מטר חסדיו, אמרו ז"ל [עי' תענית ל' ע"ב] כל האוכל ושותה בט' באב אינו רואה בשמחתה של ירושלם וכל המתאבל עליה רואה בשמחתה, שנאמר [ישעיה ס"ו] שישו אתה משוש כל המתאבלים וכו', ייעד זמן הגאולה למקוים אליה ולבואה על איחורה, והמטים עקלקלותם הנשענים על ביתם האומרים בלבבם על במותי יעמידני ורגלי מבשר עד בלי ירח יעמדו, ישיב השם להם מגינת לב כתאלתך להם, והמחכים יגיעו לחפצם בכבוד ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כאמרם בדרש [שה"ש ב'] עת הזמיר הגיע זמן אבלות ירושלם להפסק וקול התור נשמע בארצנו, זה קולו של משיח שנאמר [ישעיה נ"ב] מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וכו'.
